זה אף פעם לא רק יום לאומי. זה גם יום אישי.

זה אף פעם לא רק יום לאומי. זה גם יום אישי.

ימים אלה, ימי הזיכרון הגבורה והתקומה, מידי שנה מרגשים ביותר והשנה אף יותר. השנה זכיתי להגשים חזון שהתחלתי לממשו לפני מספר שנים, להקים אתר של "מרכז אוחיון" המוקדש לזכרו של אחי, מקסים אוחיון ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים, ביום הרביעי למלחמה, י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), בערב סוכות.

מקסים היה אחי הגדול, ותמיד יהיה אחי הגדול. דמותו שעיצבה את חיי, נחרתה בזיכרוני מאז היותי נער בן 14, בן 19 היה בנופלו. יפה תואר.

עבורי, מקסים לא שאל אם הוא "שומר אחיו", הוא פשוט היה כזה. מקסים לא דיבר על מצוינות. הוא פשוט חי אותה. כשכתבתי את הסלוגן - Excellence in Everything We Do, התכוונתי אליו ולמורשתו.

מקסים עבד קשה. לקח על כתפיו הצעירות אחריות הרבה מעבר למה שנדרש. עזר להורינו באופן טבעי ושקט. נתן לנו דוגמא כפי שאח גדול צריך לתת.

מקסים דחף אותי קדימה – ללמוד, להתאמץ, לא לוותר.

אני זוכר אותו כאח אוהב ואהוב, מוכשר מאוד, מה שפעם קראנו לו "ידי זהב". ומעל הכל כלוחם גיבור, שבחר להתנדב לצנחנים ושירת בגדוד 890 מתוך תפיסה פשוטה וישרה; אם כולם יחשבו שמישהו אחר יעשה את זה – מי יגן על המדינה? הוא היה המא"גיסט של המחלקה.

הסיפור המשפחתי שלנו אינו עומד בפני עצמו. הוא חלק מסיפור רחב יותר, סיפור של עלייה, של שורשיות ושל כמיהה לארץ ישראל, לציון.

משפחות רבות שעלו ממרוקו נשאו בגאון את דגלי הערכים עליהם גדלו והתחנכו:

כבוד להורים מעל הכל, לכידות משפחתית חזקה, אחריות של אחים גדולים כלפי הצעירים, חינוך יהודי ציוני שהיה לו רק כוון אחד: מחויבות עמוקה לבניין הארץ.

העלייה ממרוקו לישראל (אני נולדתי שם, וכציוני מאוד נלהב, דרשתי כבר כשאני בן 6 חודשים לעלות לישראל...), הייתה יותר ממעבר גיאוגרפי, העלייה היתה הגשמה של זהות ערכית, ציווי חינוכי ושליחות.

בתוך השינוי הזה, האח הגדול היה העוגן, מנטלי ומעשי. כך בדיוק אני ואחי הקטן זוכרים את מקסים. עמוד התווך שלנו.

עם השנים הבנתי שיום הזיכרון אינו עוסק רק בכאב. יום הזיכרון עוסק באחריות ובתקווה. אחריות למי שאתה, למה שאתה ולחזון שאליו אתה שואף לממש. לא ליפול לזחיחות דעת, לא להסתנוור מכותרות או מאנשים "גדולים מהחיים", לנטרל רעשים ולזקק בעיות, לשאול שאלות, לדרוש מידע איכותי ולהקשיב באמת כדי שניתן יהיה לקבל החלטות ביושרה, בענווה ובכובד ראש.

אלו אינם רק עקרונות מקצועיים. אלו עקרונות לחיים.

במובן הזה, המורשת שמקסים השאיר לי ממשיכה ללוות אותי כאדם, כאיש מקצוע, ובכל מה שאני מנסה לבנות, ללמד ולהנחיל.

הערב הזה והיום שלאחריו שייכים קודם כל לנופלים, למשפחות השכולות, לפצועים ולכל מי שנושא אובדן בלב.

הערב הזה הוא תזכורת לכולנו: יש לנו חובה להיות ראויים להם.

וזו גם התקווה. שנשתדל יותר. שנהיה טובים יותר. שנבנה כאן עתיד טוב יותר.

יהי זכרם של כל הנופלים והנופלות ברוך.

אם יש אדם שאתם נושאים איתכם היום בלב – כיתבו את שמו.

נדליק את הנר גם לזכרו, ונזכור יחד.

תחי מדינת ישראל.

מישל